אמונה, שכל ופחדים

הפחד נובע מניפוח מוגזם של כוח הדמיון. אנו מציירים בדמיון תמונה שעדיין לא התרחשה – אולם המוחשיות שלה בדמיוננו משתקת אותנו כבר עכשיו. דוגמא קלאסית היא לבקש מאדם ללכת על טור מרצפות ברוחב של חצי מטר ללא לצאת מהקווים – פעולה שנעשית על ידינו ללא קושי. אולם אם נידרש ללכת על קרש ברוחב של חצי מטר המונח בין שני גורדי שחקים – כולנו נירתע מכך. למרות שבשכלנו אנו יודעים כי ניתן לשמור על שיווי משקל ברוחב כזה – התמונה שלנו מתרסקים על הרצפה 'משתוללת' בדמיוננו וממלאה אותנו בפחד.

יוצא אם כן שככל שנגביר את הממד השכלי והערכי בחיינו כך הפחדים ילכו ויסתלקו. בספר שמואל א (פרק יז) מצויה פרשייה מאלפת ממנה ניתן ללמוד לדורות כיצד מתמודדים עם פחד. מול לוחמי ישראל דאז ניצב איום חמור - גולית הפלישתי! דמות אימתנית, מצוידת בשיא הטכנולוגיה הצבאית של אותם זמנים, אויב הנדמה כלא-מנוצח. לעומתו מתייצב דוד, לוחם צעיר ומלך ישראל לעתיד. כיצד מתמודד דוד עם הפחד?

א. חיבור למעגלי חיים רחבים יותר: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל?... וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר וַיֹאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה... וַיִּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד". דוד מסתובב בין הלוחמים, מתסיס את הרוחות ומוודא כי קיימת תחושת שיתוף בין הלוחמים. כאשר אדם נמצא לבדו באופן טבעי כוח הדמיון עובד 'שעות נוספות'. כאשר אדם מקיף עצמו בחיים תוססים – המגע שלו עם המציאות החברתית מכניס ממד של כלליות ואומץ בחייו.

ב. היכרות עם המציאות הממשית: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו... וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם". דוד אינו מגיע כ'מתאבד' למערכה. מדובר בלוחם מיומן שעבר הכשרה מקצועית. ההיכרות עם העולם הזה לפרטיו – מכניסה ביטחון בנפש. התפיסה האמונית היא שהעולם ביסודו הוא יציר כפיו של ה' וממילא הוא טוב במהותו, וממילא – היכרות מעמיקה עם תחומי המציאות (=מקצועיות בתחום המדובר) מכניסה בהירות וביטחון באדם.

ג. אמונה: "וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת? וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו... וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ד' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ". בניגוד ללוחם הפלשתי המונע מתוך גסות וכוחניות, דוד מונע מתוך אמונה, ערכים ועדינות נפשית. האמונה היא התחושה האינטואיטיבית של האדם הבריא בנפשו כי למרות כל הקשיים והפחדים – ישנה תקוה; יש טוב בעולם הזה, או במילים אחרות – יש אלוהים! במילותיו של יואב: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַד' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו".